מתבגרים זקוקים לפרטיות, כחלק מתהליך הנפרדות הטבעי שהם עוברים, ואנחנו צריכים לאפשר להם את זה. עם זאת חשוב מאד למצוא את הדרך לשמור על קשר ותקשורת: ארוחות משותפות, הזמנה לצאת יחד לגלידה (או קניות), או שיחה ברכב (ואתם הרי מסיעים לא מעט). גם אם היא לא מביעה עניין בשיחה איתכם, אל תפסיקו לשדר לה שאתם מעוניינים ומתעניינים בה, כי זה מחזק אצלה את תחושת הביטחון שכל כך מעורערת אצלה עכשיו (למרות שהיא משדרת את ההיפך). אם את מרגישה שאת לא מצליחה לקיים שום צורה של תקשורת ואת מודאגת, פני לעזרה מקצועית.

גיל ההתבגרות לרוב מפתיע אותנו בדרמטיות שלו, והרבה הורים מרגישים שהילדים שלהם השתנו באופן קיצוני. לפעמים זה מלווה בגעגוע למי שהם היו לפני כן. זה גיל סוער ומאתגר מאד, גם להורים, אבל חשוב לזכור שלא פחות מכך גם למתבגרים. זה דורש מאיתנו ההורים חישוב מסלול מחדש בהתנהלות איתם, וזה לא פשוט. נסו להיזכר בהכלה והאמפתיה שהיתה לכם אליהם כשהיו בני שנתיים, שלוש או ארבע, ולגייס אותה גם עכשיו. זה יסייע לכם לא לקחת באופן אישי מידי את הכעסים והעלבונות, ולהיות גורם בוגר, שקול וענייני יותר בשיח איתם.

שלב ההתבגרות הוא תהליך פיזיולוגי מורכב מאד (להרחבה חפשי "גיזום" או "Pruning" במוח המתבגר), שמשפיע ישירות על היכולת לווסת רגשות ולפרש מסרים. בנוסף לצורך לנפרדות וגיבוש עצמאות, זה מוביל לעיתים קרובות לאי הבנות, תגובות דרמטיות ומריבות.
נסי לא לקחת את התגובות באופן אישי ולהיות עוגן יציב וענייני ככל האפשר, תוך שמירה על גבולות מחד, ובחירת מלחמותייך מאידך.

תקשורת היא עניין מורכב. היא כוללת מסרים מילוליים וגם לא מילוליים (שפת גוף, טון דיבור ועוד) והיא גם דינאמית ודו כיוונית. זה אומר שיש עדיין הרבה מאד תקשורת ביניכם, רק לא מהסוג שהיית רוצה, ובעיקר חסרה לך ודאי התקשורת האינטימיות שהיתה לכם. זה קורה גם בגלל השינויים שהבת שלך עוברת (צורך בנפרדות וגיבוש זהות חדשה, כמו גם תהליכים פיזיולוגיים ורגשיים) שאינם לגמרי בשליטתה. חשוב גם להבין שמערכת היחסים שלכם עוברת ועוד תעבור שינויים, ככל שהיא תתבגר ותשתנה. ממליצה לעבוד על גיבוש דרכים חדשות לתקשורת, כאלה שיתאימו ליכולות ולצרכים המשתנים שלה, וגם שלך.

סדרי העדיפויות של ילדיכם השתנו. מהצורך בהרמוניה איתכם ולעיתים אף ריצוי, הם כעת עסוקים מאד בעצמם, בחבריהם ובתחומי העניין שלהם שהפכו לחלק משמעותי בזהות שלהם. השינוי שהם עוברים – אישיותית, חברתית, ועוד – תובע מהם כל כך הרבה אנרגיות ומאמץ, עד שהדרישות והציפיות בבית מקבלים עדיפות נמוכה יותר. אני יודעת: זה מכעיס ומתסכל. אני ממליצה לא לוותר אם זה חשוב לכם, אבל נסו במקום לכעוס או להעניש, להסביר את החשיבות/ערך, והכי חשוב – שאלו אותם מה יעזור להם לזכור או לבצע, ואל תהססו להזכיר או לסייע כפי שיבקשו. המטרה היא שילמדו לקחת אחריות, ולא מי ינצח במאבק הכוחות. כך תהפכו לשותפים במשימה במקום "מישהו לריב איתו".