שיחה אופיינית בין הורה למתבגר: אבא: "נועם, למה הפסקת ללכת לחוג כדורגל?" נועם: "כי לא בא לי". אבא (נעלב קצת מטון התשובה ויורה חזרה): "נו

"אז בעצם את אומרת שאני צריכה להיות יותר נוקשה עם הילדה שלי?" בהתחלה הופתעתי, כי זה היה רחוק מאד ממה שאמרתי לאמא שישבה מולי בהדרכת

נעמי הודיעה לי היום שהיא מרימה ידיים: הילדים ישנים עד אחר הצהרים, מסתובבים בבית כמו זומבים והמילים היחידות שהיא שומעת מהם הן "אוכל", "יוצא", "חברים"

שמתם לב שיש לנו מין נטייה שכזו להתרכז דווקא בדברים שפחות מקדמים אותנו? אנחנו פוחדים ליפול – ומסתכלים דווקא לתהום, במקום להביט אל עבר המקום

לכבוד יום ילדי הסנדוויץ' שחל היום, נזכרתי בסיפור שכתבתי בהיותי נערה צעירה. אולי חשבתי שאם אכתוב על משפחה שחיה בסין, אף אחד לא ירגיש שאני

"היא רק בת 14 ומתלבשת כל כך חשוף ופרובוקטיבי. אני מפחד שיפגעו בה" "הוא אוכל כל היום רק ג'אנק, בלי אף ארוחה מסודרת, בלי ירקות

נו, כאילו שהם לא היו בבית כל תקופת הקורונה, ובחופש הגדול הקודם ובשאר החופשים שהיו… מצד אחד – אנחנו כבר מיומנים ומתורגלים. מצד שני –

היא סיפרה לי שהיא לא מצליחה לשוחח עם בתה הגדולה שיחות של ממש. "עם שתי הקטנות זה אחרת לגמרי. הן באות, יושבות על ברכי ומתחרות

אילו הורים חלמתם להיות לפני שנולדו לכם ילדים? עד כמה החלום שהיה לכם דומה להורות שיש לכם היום? בסרט "סיפור אחר" של אבי נשר אומר

והנה החלק האחרון של העצות החכמות שכתבה אמי ז"ל (מודגשות בכתום), אליהן צירפתי הערות, הסברים, הנחיות וטיפים משלי, בשבילכם ההורים.   עצה מס' 7 מתוך

ממשיכה לשתף בעצות שכתבה אמי, אשת החינוך, בצירוף ההרחבה וההסברים שלי, על פי הדרך המקצועית שלי: עצה רביעית מתוך "בלדה להורה הנבוך":"אל תתקן אותי בנוכחות

ועכשיו אני הולכת לחלוק אותו איתכם. בארגז ישן שהבאתי מבית הורי, מצאתי רשימה של 18 עצות חכמות ומדויקות להורים, אותן כתבה בכתב ידה היפה אמי