בתור אלרגית אני מרגישה בבירור שהאביב כבר כאן. אני כבר יודעת שכשהיתושים הגדולים ההם מופיעים (הם נקראים טיפולות ולמרות מראם המאיים אינם מזיקים ואינם עוקצים), זה הרגע שבו העיניים שלי מתחילות לעקצץ והאף לדלוף.

אבל תכל'ס, גם בלי אלרגיה, כל מי שעיניים ואף בראשו יכול לראות ולהריח את פריחות האביב שמלבלבות בכל פינה.

והמילה הזאת 'מלבלבות', מרמזת על כך שמשהו קורה גם בלב כשאנחנו מוקפים בפריחה צבעונית וריחנית. הוא מתרחב, נפתח ומאפשר לאופטימיות זהירה להזדחל לתוכו ולדברים חדשים וטובים יותר להתרחש.

אבל השנה כולנו עדיין תקועים ב 7 באוקטובר, וכמו שכתוב בדיסקיות שחלקנו עונדים – הלב שלנו עוד שבוי בעזה (או מפונה זמן רב מידי מהבית), ולא יכול לראות או לחוש בכל השפע הצבעוני שהטבע מפיץ כאילו לא קרא כאן אסון נוראי שממשיך לפצוע ולהכאיב מידי יום.

והפער הזה בין האביב והחגים לבין המציאות הביטחונית, הפוליטית והרגשית הייחודית שלנו לא פשוטה להכלה ולהתמודדות.

רבים מאיתנו מרגישים עכשיו פחות פנויים להתמודדויות היום יומיות ה"רגילות", אבל הן – מה לעשות – חיות, בועטות ולא מאפשרות לנו להתעלם מהן.

אני מתכוונת למשל לרצונות והצרכים של הילדים שלנו וכמובן לתקשורת שלנו איתם. כי ילדים ומתבגרים נוטים להיות מרוכזים בעצמם ופחות נוטים "להתחשב" בנו ולשים את ענייניהם בצד עד יעבור זעם.

אפשר דוגמאות לצרכים ורצונות?

"אין להם מה ללבוש", יש להם התמודדויות עם החברים ועם הלימודים, הם רוצים לצאת עד מאוחר בלילה, או לקנות משהו יקר, או להסתגר בחדר ולכעוס על העולם ועלינו. שלא לדבר על המציאות הייחודית של המשפחות המפונות הרבות שתקועות בבתי מלון או בתים ארעיים וחלקם מתמודדים בנוסף עם אובדן קשה וטראומות מורכבות.

אז מה עושים כשהילדים דורשים את תשומת הלב והאנרגיות שלנו שרק הולכות ומתרוקנות?

לרוב זה מביא לקונפליקטים שהולכים ומחריפים ומגדילים את המרחק שממילא נוטה להיווצר עם מתבגרים.

אני פה כדי להרגיע מעט:

הורים יקרים, אל יאוש, יש מה לעשות.

זה אמנם לא טריק של הוקוס פוקוס, ודורש שינוי דפוסים (כלומר: ע ב ו ד ה ), אבל לגמרי אפשרי ומשפר משמעותית את איכות החיים של כולם, שזה אומר אווירה הרבה יותר טובה בבית ויחסים קרובים ומשמעותיים יותר.

אני מדברת על שינוי באופן התקשורת בינכם ההורים לילדיכם.

על ויתור (חלקי לפחות) על תפקיד ההורה המחנך היודע כל, לטובת הבנה טובה יותר של הצרכים של הילדים באמצעות הקשבה לנאמר וגם למה שלא נאמר, והתמקדות בדרכים לשיתוף פעולה, עידוד וחיזוק במקום ביקורת ושיפוטיות.

מדובר בגישה שפיתחתי עם השנים וקראתי לה "תקשובת" (תקשורת קשובה), שמהווה חלק משמעותי מהדרך שבה אני עובדת עם הורים, וכבר הביאה לשינויים מרשימים ומרגשים בלא מעט משפחות בהן ההורים הצליחו להתקרב יותר למתבגרים שלהם (גם לילדים צעירים יותר ואפילו ל"ילדים" גדולים שהם כבר הורים בעצמם), לקיים תקשורת קשובה וקרובה, להפחית מאבקים ומריבות ולהיות גורם משמעותי, נוכח ומסייע לילדים.

אני מזמינה גם אתכם לשוחח איתי ולבחון אם ניתן לשפר את ההתנהלות המשפחתית שלכם בעזרת הדרכה בגישת תקשובת, בשיחה ראשונית ללא עלות וללא כל התחייבות.