"הוא עושה לי דווקא!"

"היא נהנית לראות אותי משתגעת מכעס."

"אני אראה לו מה זה: אין טלויזיה יומיים!"

"היא חושבת שהיא יודעת הכל ואנחנו כלום."

אני שומעת את המשפטים האלה לעיתים קרובות בקליניקה ואני יודעת שהם נשמעים כמעט בכל בית שיש בו ילדים, ובעיקר מתבגרים.

אמירות כאלה נאמרות תמיד מתוך כאב, כעס ותחושת חוסר אונים גדולה.

הן מתארות מצב של מאבק כוחות, עד כדי מלחמה ממש (כן, גם זו מילה שאני שומעת לא מעט).

אבל רגע: איך קורה שאנחנו ההורים מוצאים את עצמנו במלחמה או מאבק מול הילדים שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים, כל כך מנסים לגונן עליהם ורוצים עבורם רק את הכי טוב שאפשר?

הרי יש כאן סתירה ממש גדולה, בין האהבה העצומה שלנו אליהם לבין המלחמה שניטשת בינינו חדשות לבקרים, וגוררת אמירות קשות (משני צידי המתרס) ולעיתים גם עונשים כואבים.

הסתירה הזאת היא גם הסיבה שאחרי הקונפליקטים האלה מגיעים רגשות אשם ותסכול.

כי ברגע שמתקיימת מלחמת כוחות – וזאת נקודת מפתח שחשוב לזכור – כולם מפסידים. הצד ה"מפסיד" מרגיש מושפל והצד ה"מנצח" הביס את מי שהוא הכי אוהב ורוצה להעצים ולחזק. זאת המשמעות של LOSE-LOSE.

אני רוצה להציע כלים לשינוי האופן שבו מתקיימים קונפליקטים בבית, כך שלא תצטרכו להגיע למאבקי כוח שלא מקדמים אף פעם אף אחד. מודל WIN-WIN.

נתחיל מהמשפט הראשון שבו פתחתי "הם עושים לי דווקא":

אני יודעת שהרבה פעמים אתם מרגישים כך, אבל האמת היא שהם לא עושים לכם בכוונה ולא נהנים לראות אתכם כועסים וחסרי אונים. הם פועלים תמיד עבור הצרכים של עצמם, וזה בכלל לא קשור אליכם, למעט העובדה שאתם כרגע עומדים בדרך שלהם להשגת המטרה שלהם.

השאיפה להשגת המטרות (ואני לא נכנסת כרגע לדיון אם המטרות צודקות בעיניכם או לא), היא חלק חשוב בהתפתחות ובלמידה שלהם – לעמוד על זכויותיהם, לקדם ולהשיג את מה שנראה להם נכון עבורם, או ממלא צורך שלהם.

למעשה, אני דיי בטוחה שבכל תחום אחר אתם תעודדו אותם להילחם ולהשיג את המטרות שלהם, גם אם מישהו אחר עומד בדרכם ומפריע להם בכך. לכן, אני מאמינה שהדרך הנכונה להתמודד עם קונפליקטים שכאלה חייבת להשתנות. במקום להילחם מולם או נגדם, שנו עמדה והילחמו לצידם, כתף לכתף.

איך עושים את זה?

ובכן, זה לא פשוט כי זה דורש שינוי דפוסים וותיקים וחזקים, אבל אפשרי בהחלט.

בפעם הבאה שיתחיל קונפליקט שכזה, נסו לעצור לפני שאתם מפעילים את התגובות האוטומטיות שלכם (אני קוראת לזה "להעביר להילוך ידני"), ונסו להבין על מה באמת הם נלחמים, מהו הצורך האמיתי שמניע אותם. למשל: עצמאות? צורך חברתי? עומס (רגשי, לימודי, חברתי, משפחתי)? תחושת אי צדק? קנאה באח/ות? משהו אחר?

כדי לזהות את הצורך, אני מזמינה אתכם להיעזר בהם. לשם כך תצטרכו להניח את הכעס והשיפוטיות שלכם בצד, לגייס אמפתיה וסקרנות כנה ולשאול אותם שאלות מכוונות. למשל: "אני מרגישה שאתה מאד כועס. מה מכעיס אותך? –  ואז הגיבו ישירות לצורך ולא להתנהגות המעצבנת.

ואל תחששו מכך שלא הגבתם כראוי להתנהגות שלהם. בסדרי העדיפויות, האפשרות שתבינו אותם, תסייעו להם ותיצרו דפוס תקשורתי שאינו מריבה או מלחמה חשוב יותר. הרי תמיד תהיה לכם עוד הזדמנות להעביר להם מסרים חינוכיים.

למשל ילד ש"מושך" את הזמנים כשמבקשים ממנו להוריד את הזבל, לרוקן מדיח, להיכנס למקלחת, או להתארגן כי צריך לצאת. במקום נזוף בו ולגרום לו להרגיש לא מוצלח וחסר יכולת, נסו לשאול אותו (כמובן בזמן של רוגע ובטח לא בשיא הוויכוח), מה מקשה עליו ומה יכול לעזור לו לבצע את המטלה. חפשו יחד איתו אסטרטגיות שיכולות לסייע לו. ייתכן שהוא זקוק בהתחלה שתזכירו לו, תעזרו לו או שפשוט תהיו לידו כשהוא עושה את הפעולה הנדרשת. אני בטוחה שכל אחת מהאפשרויות האלה תדרוש מכם פחות אנרגיה ופחות תסכול מלהיכנס למאבק חסר תוחלת, ובעיקר תיצור תחושה של התמודדות משותפת עם הקושי במקום התמודדות אחד מול השני, וכמובן תחושת הצלחה גם לילד וגם לכם. בנוסף לכך, הילדים שלכם ילמדו שאפשר להיעזר בכם ואין צורך להיכנס לעמדת מלחמה בכל פעם שעולה בהם צורך או רצון כלשהו.

עוד דוגמה: ילד שחוזר לעיתים קרובות הביתה כעוס ועצבני ומסתגר בחדרו. לא משתף ולא עונה לשאלות שלכם. זה יכול להיראות כאילו הוא כועס עליכם, או מרחיק אתכם מחייו, אבל סביר יותר להניח שזה בכלל לא קשור אליכם. ייתכן שקורה לו משהו בתחום החברתי או הלימודי וזו הדרך שלו להתמודד. אם תכעסו על ההתנהגות שלו אליכם, אתם מפספסים לגמרי את האירוע ועוד מוסיפים לו קושי ותסכול נוספים ותחושה שאף אחד לא מבין אותו ולא נמצא לצידו.

כאן נדרשת תקשורת מכילה וקרובה שמאפשרת ביטוי של רגשות – גם שליליים, ומתן תחושת ביטחון שניתן לשתף אתכם מבלי לקבל מייד הערות שיפוטיות או עצות לא מתאימות. מאד ייתכן שהוא זקוק מאד למישהו שרואה את הקושי שלו ונמצא בצד שלו. כשמתחילים שיחה בשאלה אמפתית ואכפתית, המגננות נושרות והצורך בתמיכה ושיתוף עשוי לגבור על החשש.

אם תוכלו למצוא רגע רגוע – למשל בזמן הארוחה, או כשתסיעו אותו לפעילות כלשהי, ולשאול בעדינות – נראה לי שלא קל לך. מוכן לשתף אותי מה קורה? ייתכן שירגיש בנוח לשתף וזה גם יסייע לו בקושי שהוא עובר וגם יאפשר לכם לקבל זווית חדשה לגמרי על ההתנהגות שלו, ואולי גם יפתח פתח לתקשורת קרובה יותר ביניכם בהמשך.

לסיום:

ילדים לא תמיד יודעים לזהות בעצמם ולבטא את הצורך שלהם בצורה עניינית.

לרוב הם "יתנהגו את הצורך". ואילו אנחנו – לעיתים קרובות עסוקים וטרודים, רואים את התמונה מנקודת המבט שלנו ולא תמיד מסוגלים או פנויים להבין איך הדברים נראים או מרגישים מהזווית של הילד.

בנוסף, כיוון שלעיתים קרובות, מפאת גילם הצעיר ומיעוט הכלים שעומדים לרשותם, הדרך שלהם לבטא (להתנהג) את הצורך מעצבנת אותנו, הרבה יותר קשה לנו לגלות אמפתיה ולראות את נקודת המבט שלהם כשאנחנו כעוסים.

נכון, לא תמיד יש לנו זמן לזה. גם כמעט בלתי אפשרי להיות רגוע ואמפתי כשעייפים או לחוצים או כועסים, אבל אפשר ללמוד בהדרגה להציע את הסיוע או הנוכחות לפני שנעשה מאוחר ולחוץ.

לוקח זמן לשנות דפוסים אוטומטים, אבל לאט לאט (כמו טפטוף טיפות מים על אבן, שלבסוף מביא ליצירת נחל), תוכלו להניע שינוי בדינמיקה ובהתמודדות עם קונפליקטים בבית, ולעזור לילד שלכם גם לקבל מענה אמיתי לצורך שלו וגם (עם הזמן) ללמוד לזהות אותו בעצמו ולבקשו באופן ענייני ומקדם.

ייתכן שתצטרכו ליווי והדרכה בתהליך הזה. אני תמיד כאן כדי לסייע לכם.

Image by lookstudio on Freepik