אני רואה אותם כל הזמן, בכל מקום.
את "פותרי הבעיות".
אפשר לזהות אותם בקלות – לפי המבט הדואג בעיניים, האכפתיות. לרוב הם נראים מותשים ומתוסכלים.
"פותרי הבעיות" מהווים חלק גדול מאד מאוכלוסיית ההורים, גם אם רובם לא יודעים כלל שהם כאלה. הם תמיד הורים אוהבים וטובים, חדורי אחריות ומסורים, שיעשו הכל עבור הילדים שלהם.
ולמרות כל זאת, הם מסתובבים תדיר עם רגשות אשמה, תסכול ותחושה שמשהו "לא עובד להם" בהורות.
כשאני פוגשת אותם, אני מחכה לרגע הנכון (כי לא פשוט לשנות תפיסה ודפוסי חשיבה), ואז מגלה להם בעדינות ש… הם לא אמורים לפתור לילדים שלהם את כל הבעיות. לרוב הם מסתכלים עלי מבולבלים, ולא ממש מבינים – הרי זוהי המהות של התפקיד ההורי בעיניהם (ולמען האמת – בעיני רובנו). כי איזה מין הורים אנחנו, אם הילדים שלנו סובלים מאיזשהו קושי ואנחנו לא מתגייסים מייד כדי לפתור להם אותו?
אז הורים יקרים, אני כאן כדי לבשר לכם שאתם משוחררים בזאת מתפקיד פותרי הבעיות של הילדים שלכם! ובעצם – זה בכלל לא תפקידכם לפתור לילדיכם את כל הבעיות והקשיים שלהם.
והנה ההסבר:
בכל פעם שאנחנו פותרים בעיות במקומם, הם מפסידים עוד הזדמנות יקרה ללמוד בעצמם איך להתמודד עם הקושי או הבעיה.
ובנוסף, אנחנו משדרים להם (באופן לא מודע ולא מכוון), שאנחנו בעצם לא באמת מאמינים ביכולת שלהם להתמודד ולפתור בעיות בכוחות עצמם.
וכך, במקום לחזק אותם – כמו שהתכוונו למעשה, אנחנו בעצם מחלישים אותם, מרפים את ידיהם ועלולים לגרום להם לפקפק ביכולות שלהם.
התפקיד החשוב ביותר שלנו ההורים, אינו לתקן ולפתור בעיות, אלא לסייע לילדים שלנו לרכוש את היכולות והכלים שיאפשרו להם להתמודד עם הקשיים והאתגרים בכוחות עצמם.
כי להתבגר ולגדול פירושו לרכוש ידע, ניסיון ומיומנות בהתמודדויות עם החיים, ללמוד לקחת אחריות ולפתח עצמאות. ולכן בכל פעם שאנחנו פותרים במקומם בעיה, אנחנו מונעים מהם את ההתנסות ומחסירים מהם עוד הזדמנות לרכוש את המיומנויות החשובות האלה בעצמם.
אוקיי, זה השלב שבו אתם אמורים לשאול:
"רגע, אז מה את מצפה בעצם? שלא נעזור לילדים שלנו? שלא נושיט להם יד כשהם צריכים אותנו?"
התשובה שלי היא: ההיפך!
תהיו שם בשבילם. תמיד!
אבל בואו ניישר קו רגע, על מה זה אומר בעצם "להיות שם בשבילם".
נסו להיזכר: האם כשפתרתם עבורם בעיה (עם חברים/חברות, אחים/אחיות, מורים/גננות, או הרכבת משחק, שריכת שרוכים, התמודדות עם אי צדק שנעשה להם), הבעיה באמת נפתרה מבחינתם?
האם הם תמיד היו מאושרים ושלמים עם הפתרון שהצעתם או ביצעתם במקומם?
ולא פחות חשוב: האם הם יצאו מאותו הקושי חזקים ומיומנים יותר לפעם הבאה שיפגשו בבעיה דומה?
האם הפתרון שנראה לכם נכון, היה בוודאות הפתרון הנכון גם עבורם?
והאם הצורך שלהם היה שתפתרו את הבעיה בשבילם, או שאולי היה שם צורך אחר בכלל?
ברוב המקרים הם (והאמת – גם אנחנו) זקוקים למישהו שפשוט יקשיב להם. שיהיה נוכח איתם בקושי, יראה אותם ויבין את מה שהם עוברים.
מטופלת שהתמודדה לבדה עם קשיים רבים ומורכבים אמרה לי פעם בהקשר הזה, שהיא מתגעגעת נורא לאמה שנפטרה. שאלתי אותה למה בדיוק היא מתגעגעת והיא אמרה: לחיבוק, להרגשה שאני לא לבד.
אני מזמינה אתכם לשחרר את תפקיד פותרי הבעיות של ילדיכם ובמקומו לפעול בדרך שתיתן מענה טוב יותר לצרכים שלהם, תצמיח ותחזק אותם, ועל הדרך גם תחזק ותעמיק את התקשורת, האמון וההבנה ביניכם.
אז בפעם הבאה שתראו את הילדים שלכם מתמודדים עם קושי, תסכול או כאב – לפני שתלבשו את חליפת גיבורי העל שלכם ותקפצו להציל אותם, עצרו וחשבו (או פשוט שאלו אותם) – מה הם צריכים ומה באמת יעזור להם בהתמודדות.
או פשוט שבו לידם, התבוננו להם בעיניים ואמרו להם שאתם מבינים את הכאב/תסכול/כעס/קושי שלהם ואתם כאן בשבילם למה שיצטרכו.
ואז – פשוט תקשיבו.