האוצר – המשך
בלדות להורה הנבוך

ממשיכה לשתף בעצות שכתבה אמי, אשת החינוך, בצירוף ההרחבה וההסברים שלי, על פי הדרך המקצועית שלי:

עצה רביעית מתוך "בלדה להורה הנבוך":
"אל תתקן אותי בנוכחות אחרים. אקדיש תשומת לב רבה יותר אם תדבר איתי בארבע עיניים"

והנה כלל אצבע ממש: רוצים לקיים שיחה אפקטיבית עם הילדים? קיימו אותה איתם בארבע עיניים, ללא הסחות דעת והפרעות חיצוניות, וגם כדי לשמור על כבודם.
לא פחות חשוב מכך – עשו זאת כאשר כולכם כבר רגועים, ולא בעיצומו של כעס או ויכוח. כשכועסים או פגועים אף אחד לא פתוח להקשיב וללמוד. במצבים כאלה יש גם נטייה לומר דברים מכאיבים שעלולים לפגוע בדימוי העצמי וגם באווירה ובאופי התקשורת ביניכם.

אז מה עושים? מוותרים על הטפות מוסר ושעות מחנך בעיצומו של קונפליקט, ומחליפים אותם בשיחות משמעותיות וקשובות, עם קשר עין, בזמנים של רוגע ובילוי משותף נינוח.

עצה חמישית מתוך "בלדה להורה הנבוך":
"אל תיתן לי להרגיש ששגיאותיי הן מעשה פשע. זה מעוות את יכולת השיפוט שלי"

זה קורה בעיקר כשאנחנו עייפים, מוצפים, לחוצים וחסרי סבלנות. הילד שלנו עושה משהו ללא מחשבה, או מתוך חוסר ניסיון או דווקא להיפך – מתוך שפע של רצון טוב. המעשה מסתיים בתוצאה לא טובה: הקערה נשברה, החולצה הוחתמה, מישהו נפגע, אנחנו הובכנו – מה שזה לא יהיה, אנחנו מתפוצצים על הילד האומלל.

תזכורת חשובה: למילים יש כוח עצום באזני הילדים שלנו, בעיקר למילים שליליות ושיפוטיות. הן נטמעות והופכות להאשמה עצמית שמלווה אותם לפעמים גם לבגרותם.
מותר לכעוס, להתעצבן, להיות מתוסכלים – זה אנושי וטבעי, אבל חשוב להתאמץ לשים לב לאמירות שיוצאות מפינו ברגעים האלה.

אז מה עושים? במקום להגיד "אתה ילד מעצבן", תוכלו להגיד למשל: "זה מרגיז אותי".
במקום המשפט המכאיב "כל דבר שאתה נוגע בו נהרס" אפשר לבטא את הצער שלכם: "אוי לא, הקערה האהובה של סבתא".
ובמקום המשפטים המוכרים: "אלף פעמים אמרתי לך…" או "למה אתה אף פעם לא מקשיב" נסו: "בפעם הבאה נעשה את זה יחד".

ולא פחות חשוב – אם כבר יצא לכם משפט שיפוטי ומקטין, אף פעם לא מאוחר לתקן. מותר להגיד ששגינו, שהגבנו מתוך כעס ואנחנו מצטערים על כך ומותר גם להתנצל, ולתקן את המסר המהותי שהתכוונו להעביר, ובכך גם נעניק דוגמה אישית משמעותית וחשובה.

עצה שישית מתוך "בלדה להורה הנבוך":
"אל תגן עלי מתוצאות מעשי. לפעמים אני צריך ללמוד בדרך הקשה"

האם קרה לכם שהרגשתם צורך לגונן על הילדים שלכם מפני התוצאות של מעשיהם? למשל כשלא הכינו שיעורים, או פרויקט לבית הספר, והעדפתם לעשות אותם בשבילם, כדי שלא ייפגע להם הציון או יענשו?
או אולי כשקראו לכם לבירור בבית הספר על מעשה שילדיכם עשו והעדפתם לגונן על מעשיהם מול המערכת?
או כשהכו ילד במהלך משחק בגינת המשחקים?
או שברו חפץ יקר בבית הסבים?
או הפיצו הודעה פוגענית ברשת חברתית?
או השתכרו בבילוי…

מהי הדרך הנכונה בה הורה אמור להגיב כשהילד/ה שלו עושה מעשה בעייתי? התשובה שלי תלויה תמיד בשאלה, איזה מסר או ערך אני רוצה להעביר לילדים שלי:
ייתכן שחשוב לי מאד שהם ידעו שאני תמיד מאחוריהם, אך האם זה מתנגש עם החשיבות שבלמידת לקיחת אחריות?
אם כן – מה חשוב יותר? מה ישרת אותם טוב יותר בעתיד, כאנשים בוגרים? ואולי אין באמת סתירה בין לתמוך בילד שלי ולעמוד על כך שיישא בתוצאות של מעשיו?

אני מאמינה שכשאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לקחת אחריות על מעשיהם, אנחנו מעניקים להם (ולעולם) מתנה גדולה. לפעמים זה קשה וכואב וייתכן שייקח להם זמן ללמוד להעריך את המתנה שקיבלו, אבל זו הדרך לגידול בוגרים אחראיים ובעלי ערכים.

דילוג לתוכן