מאז ה 7 באוקטובר, נושא האחריות הפך מאד מדובר בארצנו. זה נושא טעון ורגשי מאד.

גם בקליניקה שלי הנושא הזה עלה כל כך הרבה, עד שהרגשתי שחשוב לדבר עליו והפעם מהזווית ההורית:

בערך באמצע הפגישה, כשהיא התחילה לספור את כל המקרים האחרונים בהם בן ה 14 שלה שוב לא עמד בהתחייבויות שלו – לא עשה שיעורים בלשון והיסטוריה, לא חזר בזמן מהמפגש עם החבר, לא הוריד את הכלב, איבד את הטרינינג הממותג, לא סידר את החדר, או לא הניח את הבגדים המלוכלכים בסל הכביסה… פתאום היא נעצרה.

"את יודעת?"

היא אמרה.

"פתאום אני חושבת שלפעמים אני קצת 'אורבת' לפשלות שלו.

כאילו אני כבר מראש יודעת שזה יקרה ורק מחכה לזה.

קצת כמו נבואה שמגשימה את עצמה…".

עם יד על הלב – זה קורה לרובנו.

אנחנו מרשים להם לצאת עד שעה מסוימת – ועומדים עם סטופר לתפוס אותם מאחרים.

שולחים אותם לקניות – אבל בודקים אם לא שכחו להביא משהו ואם החזירו עודף מדויק.

אומרים ששיעורי הבית, העבודות והמבחנים הם עניינם ובאחריותם – אבל בודקים אותם או את האפליקציה של בית הספר כל הזמן.

וכשאנחנו "תופסים" אותם בפספוס, או שקר, המטיף שבנו מתייצב מייד בכיכר העיר, מכריז על העבירה ומוודא שהם ישלמו את המחיר, כי הם הרי חייבים ללמוד ואנחנו – אנחנו חייבים לחנך.

"ברור שאני רוצה שהוא יצליח! אני עושה את זה כדי לעזור לו ללמוד ולהשתפר. אני לא נהנית מזה שאני צריכה להעניש אותו. אבל איך הוא יגדל להיות בוגר אחראי ועצמאי אם לא אעיר לו כשהוא מחפף? איך ילמד לעמוד בהתחייבויות שלו ולא לשקר כדי להתחמק מהן אם לא אעמת אותו עם התוצאות של המעשים שלו".

וזה בדיוק העניין! אנחנו חושבים שהאחריות על ההצלחות והכישלונות שלהם היא שלנו, ובטוחים שתפקידנו כהורים הוא להראות להם איפה טעו ולוודא שילמדו להבא.

אבל אם אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות למי שהם, כמה אחריות אנחנו משאירים להם לקחת, ולמה שיעשו את זה בכלל?

כשאנחנו מעמתים אותם עם הטעויות שלהם, הם מיד מתגוננים ותוקפים חזרה, או הופכים לקיר אטום ושותק.

אבל יודעים איך זה באמת מרגיש מהצד שלהם?

"אני כנראה לא באמת מסוגל/ת להיות עצמאי/ת" (עובדה, ואפילו ההורים שלי ידעו שאכשל)".

‏"ממילא לא סומכים עלי, אז חבל להתאמץ" (וגם ככה כשאני כן מצליח/ה אף אחד לא שם לב לכך)".

‏"אם אסתיר/אשקר יותר טוב, בפעם הבאה לא אתפס"

אז איך בכלל אפשר להיות מעורבים ואכפתיים, מבלי להעיר להם כל הזמן?

קודם כל בטלו את המאבק, גם ככה שני הצדדים מפסידים בו.

אתם מוזמנים בזאת להצטרף לצוות שלהם ולהילחם לצידם, כתף אל כתף.

זה גם יגדיל מאד את סיכויי הצלחה של כולם, אבל בעיקר ישנה את החוויה, את האוירה והכי חשוב – את המסר שאתם מעבירים להם.

איך?

קודם כל קחו נשימה עמוקה ונסו להיזכר בכל אותן הפעמים שבהן הם פעלו בבגרות ובאחריות.

זוכרים, נכון?

אם כך, עכשיו נסו לסמוך עליהם באמת.

האמון שלכם בהם (או היעדרו) עובר אליהם גם בלי מילים והם ממש צריכים להרגיש שאתם מאמינים בהם, כדי שגם הם יוכלו להאמין בעצמם.

הפסיקו לארוב לטעויות שלהם.

כאשר יכשלו – היו לצידם והתבאסו יחד איתם (ולא מהם).

בהמשך, בזמן רגוע ונינוח, אפשר לנסות לחשוב יחד מה יעזור להם להצליח יותר בפעם הבאה, ולתכנן יחד אסטרטגיה חדשה.

וכשהם כן מצליחים – גם בדברים קטנים או יומיומיים – שימו לב לכך! התייחסו, פרגנו ואל תעברו הלאה כאילו זה חסר חשיבות או מובן מאליו.

תמיד הזכירו לעצמכם ולהם, שהם בתחילתה של דרך שהיא רק שלהם, ושכל התנסות שיחוו במהלכה, תהיה גם הזדמנות ללמידה אמיתית, ולכן חשוב לאפשר להם גם ליפול מידי פעם.

ולסיום – זכרו את החוק הקוסמי: הדבר שבו אנחנו מתמקדים הוא תמיד זה שגדל.

שימו לב לכל הפעמים בהן הם מצדיקים את האמון שלכם, התמקדו בכל התנהגות חיובית, תנו תשומת לב לחוזקות ולהצלחות שלהם ולא רק לכישלונות ולנפילות.

נכון, בכל פעם שתשמיעו את הקול שמאמין בהם וביכולות שלהם, הם אולי יגידו לכם שאתם חופרים, אבל עמוק בפנים, הלב שלהם יתרחב וירקוד ריקוד קטן, וקול בתוכם יאמר – "אני בכל זאת ראוי/ה לאמון הזה".

וזהו בדיוק המקום שממנו הם מצמיחים בגרות ואחריות.

*והנה עוד פוסט בבלוג בנושא אחריות ומתבגרים