למה הם לא לוקחים אחריות?
לוקחים אחריות

ההורים של דנה מתלוננים שבתם חסרת אחריות ולא עצמאית:

"הכל צריך להגיד ולהזכיר לה, אחרת היא לא עושה כלום. אם לא נעיר אותה בבוקר, היא לא תגיע בזמן לבית הספר. וכשהיא חוזרת מבית הספר צריך לשבת איתה ולתכנן עבורה את סדר היום והשבוע – שיעורי הבית, ההכנה למבחנים וכל שאר המטלות, אחרת היא הולכת לאיבוד".

שאלתי: יש דברים שהיא מתארגנת ומבצעת בעצמה?

ופתאום הם נזכרו: "האמת היא שלפעילות בצופים היא תמיד יוצאת בזמן, וכשיש טיול או פעילות מיוחדת, היא אפילו מכוונת שעון, קמה מוקדם ומארגנת בעצמה את הציוד לטיולים ולמחנות".

"ובעצם", הוסיפו, "היא גם יזמה את לימודי הנהיגה שלה, פנתה בעצמה למורה וגם מגיעה לשיעורים תמיד בזמן מבלי שנזכיר לה".

 

היא נשמעת די אחראית ועצמאית מהתיאורים שלכם, אמרתי בעדינות.

"כן, אבל רק במה שהיא אוהבת לעשות" הם אמרו, "בדברים החשובים באמת לא".

"הדברים החשובים באמת" הם הלימודים, הבגרויות והתפקידים שלה בבית.

בואו נודה על האמת: רוב הילדים לא מתלהבים מהמחויבויות האלה. גם רוב המבוגרים… הקושי בדרך כלל אינו בהבנת החשיבות והנחיצות שבמילוי המטלות ולקיחת אחריות בבית הספר ובבית. הקושי הוא בביצוע שלהן.

ופה קבור הכלב.

בגלל שלנו ההורים כל כך חשוב שהילדים יצליחו בלימודים, ימלאו את התפקיד שהטלנו עליהם ויעשו את "הדבר הנכון", לעיתים קרובות ומבלי שנשים לב לכך, אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לכך שהמשימות יבוצעו. אנחנו מעירים אותם בבוקר ומוודאים שקמו, אנחנו מנדנדים להם לשבת לעשות שיעורי בית ולפעמים גם מונעים מהם לצאת לבילויים עד שיבצעו את המשימות שלהם.

אבל אם לקחנו את כל האחריות על עצמנו, מה השארנו בשבילם? איזו סיבה יש להם להתאמץ עבור משהו שאנחנו ממילא מטפלים בו בעצמנו?

כשאנחנו מבקשים, מנדנדים וכועסים, זה רק מחזק את המסר שיש מישהו אחר שנושא באחריות הזו במקומם, והם – מבינים מייד ובטובם, משאירים את התענוג כולו לנו.

 

רוצים שהילדים ירכשו ויתרגלו אחריות ועצמאות?

נסו לשחרר קצת בעצמכם, ולתת להם סיבה ומקום ללקיחת אחריות. יחד עם זאת, היו שם כדי לתמוך ולסייע כשהם צריכים, כי זה תהליך של למידה שלוקח זמן ותרגול, והתפקיד שלכם הוא "לעמוד על הקווים", לאפשר ולעודד.

הנה כמה רעיונות ודגשים שיוכלו לסייע לכך:

  • הזכירו לעצמכם שהמטלות והמשימות הן שלהם ולא שלכם ו ש ח ר ר ו. זכרו גם שהלמידה הכי אפקטיבית בחיים נרכשת מהתנסות וכן, גם מטעויות.
  • תנו להם מטלות ותחומי אחריות בבית (בתיאום איתם, ובהתאם ליכולתם ולזמן שברשותם). שכחו או לא עשו? במקום לעשות במקומם, דברו איתם ובררו מה יכול לעזור להם להצליח בביצוע בהמשך.
  • הציעו להם לכוון בעצמם שעון (או שניים?) בבוקר, במקום שאתם תעירו אותם לבית הספר. העבירו את האחריות על היציאה בזמן אליהם ו ש ח ר ר ו. אם יאחרו – ההתמודדות שלהם עם התוצאות תהיה שיעור חשוב ואפקטיבי הרבה יותר מהמריבות בבית בבוקר.
  • רוצים לסייע להם לרכוש כלים להתארגנות עצמאית? שוחחו איתם ושאלו כמה זמן לדעתם נדרש להם להתארגנות בבוקר ומה היא כוללת. אפשר גם להכין רשימה מפורטת של הפעולות, עם הזמן שנדרש לכל אחת מהן. זהו כלי יעיל מאד לתכנון זמן. שימו לב – תנו להם להעריך ולקבוע את הזמנים בעצמם. אם לא יספיקו, אפשר יהיה לשוחח שוב ולהציע להם לעשות התאמות בתוכנית.
  • שוחחו על סדרי עדיפויות. זכרו שבסופו של דבר אלה סדרי העדיפויות שלהם ולא שלכם, אבל אתם יכולים לעזור להם להרחיב את זווית הראייה. אם יסכימו לשמוע, שתפו אותם מה עוזר לכם לעמוד במטלות ולוחות זמנים. תוכלו להציע כלים ודרכים. וכמובן – בכל פעם שיצליחו חזקו אותם.
  • כלים שעוזרים בהתארגנות ועמידה ביעדים: טבלת תכנון שבועי/יומי, ניהול יומן, הכנסת התראות ותזכורות לטלפון הנייד (שלהם!) וכד'.
  • שאלו אותם שאלות מכוונות כמו "אילו מבחנים יש לך השבוע?" או "יש לך שיעורי בית למחר?" או "מה צריך להביא לטיול?" אבל אפשרו להם להבין בעצמם מה עליהם לעשות כדי לעמוד במשימות. בהמשך הם ילמדו לשאול את השאלות האלה את עצמם ולהתארגן לבד.
  • כשהם נכשלים אל תכעסו עליהם ואל תאמרו "אמרתי לך". הראו אמפתיה לתסכול שלהם, והיו שם בשבילם בתמיכה וחיזוק. בהמשך תוכלו לבדוק איתם כיצד יוכלו להצליח טוב יותר בפעם הבאה.

 

שימו לב: מניסיוני העצות האלה עובדות נהדר, אבל הן לא תמיד קלות ליישום, לפעמים יש צורך לשנות הרגלים שנטמעו מזמן, לסגל מודעות ולעיתים אפילו שפה חדשה. ייתכן שיידרש מכם לשחרר דפוסים ואמונות שהשתרשו במשך שנים (ולפעמים דורות) וזה באמת יכול להיות מאתגר.

אם למרות כל זאת אתם מוצאים את עצמכם בעימותים, ויכוחים מתמשכים ותסכול – פנו לעזרה והדרכה מקצועית.

 

 

קרדיט לתמונה: photo created by ViDIstudio – www.freepik.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן