הורות רגועה למתבגרים כועסים

שיחה אופיינית בין הורה למתבגר:

אבא: "נועם, למה הפסקת ללכת לחוג כדורגל?"

נועם: "כי לא בא לי".

אבא (נעלב קצת מטון התשובה ויורה חזרה): "נו מה יהיה ממך? אתה לא זז ורק יושב על התחת עם הנייד כל היום!"

נועם (מתעצבן ונסגר סופית): "תעזוב אותי כבר, יא חופר. חנקת!".

 

הוויכוח ממשיך ומחריף, כשהטונים הולכים וגוברים, ואיתם העלבון והכעס בשני הצדדים.

אבל רגע, על מה הם מתווכחים בעצם?

הרי זה לא באמת על החוג לכדורגל, גם לא בדיוק על שעות המסכים. אז מה הסיפור?

אם נקשיב טוב טוב לטענות וההאשמות שעולות עכשיו בוויכוח, נוכל לקבל כמה רמזים, חלקם מפורשים וחלקם נסתרים, שרק מי שלא מעורב באירוע רגשית, יוכל לקלוט אותם הנה כמה מהם:

"מה יצא ממך?" (אבא – דאגה, חשש, תסכול, פגיעות)

"ממילא לא איכפת לכם ממני" (נועם – בדידות, אכזבה, כעס, פגיעות)

"אם היית שומע בקולי…" (אבא – דאגה, חוסר אונים ותסכול)

"אין סיכוי שתבין" (נועם – תסכול, בדידות, ייאוש, פגיעות)

נשמע שאבא של נועם מודאג מאד לגבי עתידו של בנו ומרגיש חוסר אונים ותסכול מכך שאינו מצליח "למלא את תפקידו" לחנך, לכוון ולהדריך לנתיב הנכון בחיים. בנוסף הוא מרגיש פגוע וכועס על מה שהוא מפרש כהתייחסות מזלזלת של נועם בו.

ומה עם נועם? נראה שהוא מרגיש מצוקה ובדידות. לתחושתו הוריו לא באמת רואים ושומעים אותו, אלא רק באים אליו באין סוף דרישות, מתוך ציפייה שיתאים למה שהם חושבים שנכון עבורו, אך מבלי שטרחו לברר איתו אם גם הוא רואה את המטרות שלהם כחשובות ובעלות ערך עבורו. גם נועם מרגיש פגוע וכן חסר חשיבות ומשמעות בעיני הוריו.

נשמע שמתחת לדו שיח בין אבא ונועם, מתקיימת שיחה אחרת לגמרי, שהקולות העיקריים בה הם קולות הפחדים והמצוקות של שניהם…

מניסיוני, תמיד כשיש קשיים בתקשורת, השיחה האמיתית מתקיימת מתחת לפני השטח, במילים שלא נאמרות, במחוות גוף שנקלטות רק בתת המודע, כאילו זזנו הצידה ומי שמנהלות כעת את השיחה עבורנו הן בעצם מפלצות הפחדים והמצוקות שלנו. והן עושות עבודה ממש גרועה…

אז איך נוכל לקחת את המושכות לידינו ולקיים תקשורת שתקדם אותנו במקום להחריף את המצב, להיפגע ולפגוע?

נתחיל בכך שבאמת חשוב מאד שניקח את המושכות לידינו – כלומר את ההובלה וההנהגה, ולא ניגרר אחרי הכעס והמילים הלא נעימות של הילדים שלנו, כי בכל פעם שאנחנו נסחפים לתוך מריבה שכזו, אנחנו למעשה עוזבים את ההגה של "המכונית המשפחתית" שלנו ומשאירים אותה לנסוע ללא נהג.

נכון. כולנו בני אדם וכולנו "מאבדים את זה" לפעמים וזה טבעי ואנושי, אבל בואו ננסה להזכיר לעצמנו בכל הזדמנות שאנחנו ההורים – הבוגרים בבית ולכן תפקידנו להבין, להכיל, להתמודד, לתמוך ולסייע ככל האפשר, בטח כשהילדים שלנו במצוקה.

ואתם הרי יודעים שהם במצוקה, אבל המחשבה (או ההאשמה המפורשת שלהם) שאתם הגורם למצוקה הזאת, ושיש בכך עדות מרשיעה לתפקוד שלכם כהורים, מכניסה אתכם למגננה ומקשה עליכם לפעול באופן מועיל.

בואו נניח לאשמה. העיסוק בה לא תורם לאף אחד מכם, מה עוד ש 99.99% מאלפי ההורים שיצא לי לפגוש בחיי הם הורים טובים שפועלים מתוך אהבה ורצון טוב.

בואו נמשיך – השלב הבא והחשוב לא פחות, הוא לנסות להבין מהו הגורם האמיתי להתנהגות של הילדים, כלומר ממש לנסות לזהות את המצוקה או את הפחד שהתניעו את הוויכוח.

ונכון – זה לא פשוט. לרוב זה מתחבא מתחת לשכבות רבות של כעסים, האשמות, מילים קשות והתנהגויות בוטות, אבל זה שם, מחכה לכם שתגלו אותו ותצטרפו להתמודדות מולו.

זה יכול להיות צורך (בריא וטוב) בנפרדות, עצמאות וחופש פעולה, שפעמים רבות מניע תסכול מחוסר השליטה שיש להם עדיין בתחומים רבים כל כך בחייהם.

הרבה פעמים זה הבלבול, הבדידות והקושי שכלולים במסע המפרך לחיפוש אחר הזהות העצמית שלהם (שקשור גם הוא בצורך בנפרדות כמובן).

או קושי משמעותי, אישי או חברתי שההתמודדות איתו קשה להם ומייאשת אותם.

ולפעמים הם פשוט כועסים או פגועים ממשהו שעשיתם או אמרתם ולא יודעים לבטא את זה בדרך מועילה ומקדמת יותר (כן, לאמירות שלכם יש משקל הרבה יותר גדול ממה שאתם חושבים).

מה שזה לא יהיה – הרצון והניסיון שלכם לזהות את הקושי ולהבין אותם, כבר ישנה את התמונה במצבים כאלה, כי המסר (גם הלא מילולי) שיעבור אליהם יהיה "אני לא שופט/ת או מבקר/ת אותך, אני כאן איתך כדי להבין, לתמוך ולעזור ואני רואה אותך" וזה מסר מרגיע ומקדם מאד.

נפתח רגע סוגריים חשובים: תהיו בטוחים שהם יכחישו את זה, אבל האמת היא שעמוק בתוכם הם זקוקים לכם מאד להדרכה, הכוונה ותמיכה. הם מתבוננים בכם כל הזמן, מקשיבים וקולטים כל מסר שמגיע מכם (ובעיקר את אלה השיפוטיים).

לכן ברגע שהם ירגישו שבמקום לכעוס עליהם או לבקר אותם אתם ניצבים לצידם – הטונים ישתנו ויש סיכוי לא רע שכשזה יקרה לעיתים קרובות מספיק, הם גם יתחילו לשתף אתכם במה שעובר עליהם ולבקש לשמוע את נקודת המבט שלכם ואפילו את עצתכם.

אז ברגע שאתם מרגישים שאתם נכנסים לעימות עם המתבגרים שלכם, קחו נשימה עמוקה, ספרו עד 10 ונסו לפעול אחרת מהדפוס האוטומטי. במקום להתעמת, נסו להבין מה מניע אותם ולמה הם זקוקים באמת, ולתת להם את התמיכה שהם כל כך זקוקים לה. לא תאמינו איזה שינוי אדיר זה יכול להניע ביניכם.

 

קרדיט לתמונה: photo created by gpointstudio – www.freepik.com

דילוג לתוכן