ואם כולם יקפצו מהגג?
ואם כולם יקפצו מהגג?

כשהיינו ילדים ההורים היו אומרים לנו "ואם כולם יקפצו מהגג, גם אתם תקפצו"?

תמיד הרגשתי שיש במשפט הזה משהו מטעה. המסר הזה מרגיש מאד נכון והגיוני, אך הרבה פעמים סותר לחלוטין מסרים אחרים שקיבלנו, כמו "למה את תמיד צריכה להיות שונה?" או "אתה צריך הזמנה מיוחדת?".

הרבה הורים שואלים את עצמם, האם נכון ללמד את הילדים שלהם להתאים, להשתלב ולא לבלוט, כדי להצליח חברתית, או דווקא לסייע להם לגלות את מה שמייחד אותם ולטפח את זה, גם אם זה כרוך במחיר חברתי או אחר?

מבולבלים?

גם הילדים שלכם…

ובאמת רבים מאיתנו מעבירים לילדים שלנו שני מסרים סותרים לחלוטין.

מצד אחד – תהיו מי שאתם ואל תהיו כמו כולם. המסר הזה עולה הרבה פעמים למשל בנושאים כמו קניית מותגי יוקרה ("לכולם יש את המותג הזה"), או קביעת שעות חזרה הביתה ("לכולם ההורים מרשים להישאר עד יותר מאוחר").

ומהצד השני – באופן מודע יותר או פחות, אנחנו מעבירים לא אחת את המסר שעדיף להתאים עצמנו למה שמקובל ונהוג, או שנישאר מחוץ למעגל: "למה את חייב להיות יוצא דופן?".

אז נכון, מודעות והתייחסות לסביבה שלנו ולכלליה היא הכרחית לצורך השתלבות בחברה, אבל לא היינו רוצים לחיות בחברה של רובוטים זהים וחסרי ייחוד, לא?

אז מה המסר הנכון להעביר לילדים?

התשובה כמובן תלויה בגורמים אישיים מגוונים כמו תרבות, אמונה, מנטליות וסביבה. אנשים שונים יבחרו במסר שונה שיבטא את דרכם, ערכיהם ועולמם, אבל בכל מקרה חשוב להיות עקביים וברורים יותר במה שנבחר לשדר.

כולנו שונים ומיוחדים בדרך כזו או אחרת. לכל אחד מאיתנו יש תכונות ייחודיות: כישורים, העדפות, דפוסים, מראה, אופי, טמפרמנט ועוד, ובזכות השוני הזה אנו חיים בעולם מגוון, מרתק ואנושי כל כך.  לכן אני מאמינה שאחד התפקידים החשובים ביותר שלנו כהורים ומחנכים, היא לסייע לילדים שלנו להתיידד עם מי שהם: לזהות את הייחודיות שלהם, ללמוד לחיות איתה ועם עצמם, ואף לאהוב, להתגאות ולפתח אותה, כדי להתפתח, לצמוח ולמצות את הפוטנציאל שגלום בהם, בלי קשר למה שאחרים יחשבו או יגידו. כשמקבלים אותי כפי שאני זה מחזק ומעצים תחושת שייכות ולא להיפך. זה החיסון שאנחנו מעניקים להם, אל מול השיפוטיות והביקורת שיכולה להיות לפעמים הרסנית ממש.

עם זאת, ההתמודדות עם התכונות הייחודיות של ילדינו, אלה שנמצאות מחוץ לנורמה, היא לפעמים אתגר גדול גם לנו ההורים. קודם כל כי אנחנו דואגים להם ורוצים שיהיה להם טוב וקל בחיים. אך למרות הכוונות הטהורות, זה גם המקום שממנו נובעות השיפוטיות, הביקורת וכל מה שמחליש, מערער ומקטין.

הרי גם אנחנו שמענו כל חיינו את המסרים שהזהירו: "תהיו כמו כולם", אל תתבלטו וככה יהיה לכם קל וטוב יותר בחיים, ובין אם הפנמנו אותם או התמרדנו כנגדם, הם עדיין מהדהדים בתוכנו.

המאמץ שלנו למנוע מהם קשיים והתמודדויות כואבות לא באמת מסייע להם, כי לא משנה מה נעשה, החיים יזמנו להם אתגרים. אם בקשיים הראשונים שיחוו נהיה לצידם בתמיכה ועידוד, הם ירכשו ניסיון וכלים וילמדו להתמודד בעצמם, גם כשכבר לא נהיה לצידם.

זה בולט עוד יותר במשפחות בהן ילדים שמגלים תכונות, העדפות, זהויות או אמונות שונות מהמקובל בבית או בסביבה הקרובה. הנטייה הטבעית של הורים לא מעטים היא למגר, למחוק או לבטל את השוני, מתוך מחשבה שכך נחסוך מהם כאב ודחייה. זה לא עובד ורק מוביל לכאב ולריחוק בין ההורים לילדיהם, שמרגישים שהוריהם לא יכולים או לא רוצים להכיל אותם כמו שהם. יש לזה אפקט הרסני גם לדימוי העצמי של הילדים האלה שזקוקים עוד יותר לאישור וקבלה מההורים.

ההמלצה שלי בנושא המורכב הזה היא להיזכר באהבה לילדים שלנו, שהיא הבסיס להכל, וממקום של חיבור אליה, להניח בצד את הסחות הדעת שהרצון להתאים ולהשתייך מייצרים לנו, ולאפשר לילדים שלנו להרגיש בטוחים ואהובים בבחירות ובייחודיות שלהם, כדי שיוכלו להתפתח, לצמוח ולהיות הגרסה הכי טובה ושלמה של עצמם.

חשוב לזכור שהמסע לבניית הזהות האישית הוא ארוך ומפרך. הוא מגיע לשיאו בגיל ההתבגרות, אבל נמשך בדרך כלל חיים שלמים. כל חיזוק ותמיכה על הדרך יכולים להיות דרמטיים, לכן כל כך חשוב שנהיה שם בשבילם לכל אורכו, בעיקר בחלקים של הקשיים וההתלבטויות.

 

Photo by Eric Prouzet on Unsplash

 

 

 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. כתבה חשובה ומרגשת בהחלט . מעניקה איזה כוון ומצפן בעולם מבלבל שכזה, לדעת מה באמת חשוב . תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן