האוצר – חלק אחרון
האוצר - חלק אחרון

והנה החלק האחרון של העצות החכמות שכתבה אמי ז"ל (מודגשות בכתום), אליהן צירפתי הערות, הסברים, הנחיות וטיפים משלי, בשבילכם ההורים.

 

עצה מס' 7 מתוך "בלדה להורה הנבוך":

"אל תיפגעו כשאני אומר "אני שונא אותכם" לא אתכם אני שונא כי אם את כוחכם"

 "אני שונא אותך" הוא באמת משפט מכאיב מאד שקשה לא להיפגע ממנו, בטח כשזה מגיע מילדנו האהוב. עם זאת, תגובה אוטומטית לא תשרת אתכם ולא את ילדיכם. כאן נדרש מעבר מושכל מ"אוטומט" ל"ידני".

מה זאת אומרת? בגיל צעיר מאד, ילדים עדיין לא תמיד יודעים לתת שם לרגשות שלהם, ואמירה כזאת יכולה לבטא למעשה כעס, תסכול, אכזבה או פחד. לרוב הילד ייבהל בעצמו מהמילים שיצאו מפיו.

במקום להתמקד במילים עצמן, להיפגע או לעסוק ב"חינוך", עדיף לעסוק ברגשות שעוררו הכל. זה הרגע להביט בילד ולראות את הכעס/ תסכול/ אכזבה/ פחד שלו, לעזור לו להבין מה הוא באמת מרגיש ולהראות לו דרכים נוספות לביטוי רגשותיו. למשל כך: "אני מבינה שאתה מאד כועס עכשיו שצריך ללכת הביתה ולהפסיק את המשחק המהנה הזה. זה באמת מרגיז כי היה לך כל כך כיף, אבל כבר מאוחר וכולם בבית רעבים ומחכים לנו לארוחת הערב".

זה לא אומר שאתם מרשים לילדכם לדבר אליכם בצורה חצופה או פוגענית. זה רק אומר שאתם קשובים לכאב שלו ולסיטואציה עצמה ולא עסוקים ב"כבוד" שלכם. מאוחר יותר, ברגע שקט ורגוע תוכלו לשוחח על מה שהיה ועל המילים שנאמרו.

כאשר מתבגרים אומרים אמירה קשה שכזאת זה למעשה מאד דומה. אל תתנו להם להתחפר בתוך הכעס והרגשות הגועשים, בכך שתקימו חזית מולם ותאבקו על כבודכם שנפגע. עדיף שתתמקדו בלהבין מה הם עוברים תוך הקשבה והתמקדות בעיקר.

כך תסייעו גם להם להבין את עצמם טוב יותר, ובמקום להיאבק בהם, תוכלו להפוך לשותפים במערכה.

 

עצה מס' 8 

"אל תתייחסו בעקשנות מופרזת לתלונותיי על מיחושים. לפעמים הן מביאות לי את תשומת הלב אשר אני זקוק לה".

הפעם יש לי חשד קטן, שאת העצה הזאת מתוך הבלדה להורה הנבוך אמא שלי כתבה בגללי…

הייתי ילדה בעלת רגישות ייתר, שסבלה בנוסף גם מאלרגיות ואסטמה. המון סוגי אלרגנים גרמו לי לגירויים בעור וקשיי נשימה, בגדים מבדים גסים גירדו ועקצצו, תפרי הגרביים לחצו והציקו, ריחות חזקים החניקו וכך הלאה. מן הסתם התלוננתי לא מעט כילדה. באותה תקופה עדיין לא ידעו לאבחן ולהבין רגישות ייתר, ולכן חשבו שאני פשוט ילדה מאד מפונקת (גדלתי בקיבוץ ובתקופה ההיא פינוק נחשב לחטא בלתי נסלח).

אני יודעת. בכלל לא קל להיות הורים לילדים האלה שהכל מציק, מכאיב, מגרד, מסיח ומפריע להם. לפעמים מתחשק להגיד להם "בסדר, אז קצת לא נעים לך. לכולנו קצת לא נעים לפעמים וכולנו פשוט מתגברים", הרי אנחנו רוצים לעזור להם להיות עמידים וחזקים יותר. אבל זה לא בדיוק כך.

על הצורך בתשומת לב ועל החשיבות העצומה שלה להתפתחות ילדים ובוגרים בריאים ובטוחים בעצמם, אכתוב באריכות בנפרד.

מהי רגישות ייתר? בגופנו מפוזרים קולטנים שתפקידם לקלוט גירויים באמצעות החושים השונים ולשדרם למוח. אצל ילדים (ומבוגרים) בעלי רגישות ייתר, המוח מפרש את אותם גירויים שמגיעים אליו באופן "שגוי" כעוצמתיים הרבה יותר ומגיב בהתאם. כך למשל תווית בפנים הבגד יכולה להרגיש על הגוף כדקירות מתמשכות ובלתי נסבלות. זה לא פינוק, אלו תחושות אמתיות.

לכן, גם אם לפעמים ילדים עשויים להשתמש בתלונות בשביל קצת תשומת לב והתייחסות, עדיף להניח שרוב הילדים (עם או בלי רגישות ייתר), ברוב המקרים באמת סובלים מהדברים עליהם הם מתלוננים.

אז מה עושים?

קודם כל שמחים שהם יודעים לבטא את מה שמציק להם. לאחר מכן מקשיבים, מביטים, ומתייחסים ולבסוף מבררים מה יכול להקל או להרגיע ומשתדלים לעזור. ואתם יודעים מה? אם זה באמת היה רק צורך בתשומת לב, עצם ההקשבה וההתייחסות כבר עשו את שלהם. WIN-WIN 🙂

בכל מקרה, תמיד כדאי ללמוד (ולעזור גם לילדים ללמוד בעצמם) את הצרכים הייחודיים להם, מה מקל, מה עוזר וממה כדאי להימנע.

(למידע נוסף על ילדים עם רגישות ייתר, ראו את המאמר שלי בעיתון "הארץ" והאזינו לראיון שלי בתוכנית "משפחה גרעינית" בגלי צהל)

 

עצה מס' 9 

"אל תנדנדו לי, שאם לא כן, אאלץ להעמיד פני חרש"

 נו טוב, אף אחד לא אוהב שמנדנדים לו. מה חדש? העניין הוא שהרבה פעמים, כשאנחנו מנדנדים לילדים שלנו לבצע את המשימות שלהם, אנחנו למעשה לוקחים מהם את האחריות על מה שעליהם לעשות. וכשהאחריות נלקחת מהם, היא כבר לא שלהם אלא שלנו. ואז – מה הפלא שהם מתעלמים ממנה? זו כבר לא הבעיה שלהם.

> מי אחראי/ת להאכיל ולהוריד את הכלב לסיבוב בחוץ?

> מי אחראי/ת על הכנת שיעורי הבית? על התכוננות למבחן או הכנת עבודה לבית הספר?

> מי אחראי/ת להתלבש ולהתיישב לשולחן כדי להספיק להגיע בזמן לבית הספר?

> מי אחראי/ת להתעורר ולקום בזמן בבוקר?

> למי חשוב לישון מספיק כדי לא להיות עייפים ביום למחרת?

מזמינה אתכם לבדוק עם עצמכם שוב את הנושא הזה, ולבחון באילו תחומים אפשר להעניק לילדים את האחריות לדברים שחשובים בשבילם. הרי אם לא נאפשר להם לתרגל אחריות (וגם לשלם את המחיר כשלא עומדים בה!), איך יגדלו להיות אחראים ועצמאיים?

בכל גיל יש תחומים שניתן לאפשר לילד/ה להיות אחראי/ת עליהם, בהתאם למידת היכולת והבגרות. האמינו בהם והעצימו אותם על ידי האמון שתתנו בהם והאחריות שתעניקו להם (כי אחריות מעניקים כמו מתנה, ולא מטילים כמו עונש) ועמדו על כך שיבצעו את התפקידים שלקחו על עצמם, או קיבלו מכם. אם קשה להם – דברו איתם וחשבו יחד איתם מה יכול לעזור להם (מבלי להוריד מהם את האחריות כמובן).

והבונוס? הילדים יגלו בעצמם יכולות ועוצמות חדשות, ואתם – אתם תקבלו פטור מלנדנד להם.

 

עצה מס' 10

"אל תיחפזו להבטיח. אני מרגיש רע כשהבטחותיכם לא מקוימות"

 הרבה פעמים הורים נוטים להבטיח הרים וגבעות רק כדי לגרום לילדים שלהם לעשות משהו. לעיתים, כבר בזמן ההבטחה ברור להם שלא ניתן יהיה לעמוד בה, ולפעמים הכוונות אמיתיות, אבל כשמגיע זמן הביצוע זה לא מסתדר, נדחה או נשכח.

וכמו תמיד, אני מזמינה אתכם לחשוב – מה המסר שעובר לילדים, כאשר אתם מבטיחים משהו ולא מקיימים.

כשמתמקדים במסר, עוברים מעיסוק במיידי (אם תתנהגי יפה אצל סבתא, אם תלך לישון בזמן, אם תעזרי לאחיך) לחשיבה לטווח הארוך.

חשיבה לטווח הארוך מתייחסת לאדם הבוגר שהילד שלנו יהפוך להיות בעוד כמה שנים. להרגלים שירכוש, לערכים שידריכו אותו, ליכולת דחיית סיפוקים והתמודדות עם תסכולים, וגם לאופי היחסים שאנחנו בונים איתו או איתה: עניינים כמו אמון, שיתוף, אמפתיה, מחויבות.

ועם כל זאת: כולנו בני אדם וכשאנחנו עצבניים, ממהרים או עייפים, אנחנו לרוב ממוקדים בפתרונות מידיים וזה אנושי מאד. מעת לעת נסו לעצור ולחשוב גם לטווח הארוך.

ואם קשה לכם לדמיין את ילדיכם כבוגרים בעוד שנים רבות, פשוט השתדלו לנהוג איתם כפי שהייתם רוצים שאחרים יתייחסו אליהם ואליכם.

 

עצה מס' 11

"אל תשכחו שאני מתקשה להסביר את עצמי, לכן אינני מצליח תמיד כפי שהייתי רוצה"

אמי כתבה את העצה הזאת ב"בלדה להורה הנבוך" על ילדי גן, שאוצר המילים שלהם עדיין מצומצם וכך גם היכולת לקרוא בשם לרגשות ותחושות. אין ספק שהקושי לבטא את עצמם יכול לגרום תסכול גם לילדים וגם להורים שמתקשים לפרש ולסייע.

אבל בואו נדבר דווקא על קשיי תקשורת שכל כך נפוצים עם מתבגרות ומתבגרים. הרי בגיל זה אוצר המילים לא אמור להוות מגבלה, ובכל זאת עולה לא פעם קושי גדול סביב התקשורת בין מתבגרים להורים, מורים ולפעמים גם עם עצמם.

פעמים רבות קשיי התקשורת האלה גורמים לכעסים מתמשכים, לנתקים בקשר ולפעמים אף לפעולות קיצוניות (בריחה מהבית, מחשבות על העברה לפנימייה ועוד).

אז מה עושים?

העזרה הראשונית והמידית שאני מציעה (אם התנאים מאפשרים זאת) היא לעצור, להניח את הרגשות בצד ולנסות להקשיב. בלי שיפוטיות, בלי ויכוחים ובלי מאבקי כוחות. לנסות להבין מה באמת מרגישים הילדים ומה עומד מאחורי ההתנהגות שלהם. לתת להם את הדבר שהם זקוקים לו יותר מכל – אוזן קשבת ועין שרואה אותם, ללא קשר למה שאתם חושבים על מה שעשו או אמרו.

כשמצליחים לעשות את זה, פעמים רבות זה הצעד הראשון לשינוי בדינמיקה ולתיקון.

 

עצה מס' 12

"אל תעניקו אשראי ליושרי. כשאני מפחד אני משקר בקלות"

טוב, את המשפט (הנכון) הזה אני הולכת להפוך, והסליחה עם אמי האהובה, כי אני מאמינה שאם הגענו לסיטואציה בה הילד שלי מפחד ממני, העובדה שהוא יבחר לשקר אינה הבעיה הגדולה ביותר במצב הזה…

לפעמים נראה כאילו יש רק שתי דרכים אפשריות לחינוך: סמכותיות קשוחה עם משמעת ברזל, או הורה שהוא חבר, המתייעץ עם הילד ומתאים את עצמו (ואת העולם) אליו.

בשתי דרכים אלו הילדים לא באמת מקבלים מענה לצרכים שלהם וכך נוצרים מגוון דפוסים, ביניהם גם שקרים ומניפולציות.

אבל יש גם דרך שלישית, שמשלבת הקשבה, הבנה והתייחסות לצרכים, יחד עם סמכות, הנהגה והחלטיות. הגישה הזאת רואה את הצרכים האמיתיים של הילדים (אלה שמשרתים אותם בטווח הארוך ולא רק המיידי), ונותנת להם מענה מותאם.

כן ניתן להפחית מאד מצבים של שקרים ומניפולציות, כי כשיש הקשבה והתייחסות עניינית אפשר לדבר בכנות ובביטחון גם על קשיים ותסכולים ולהתמודד איתם ביחד. תקשורת כזאת מביאה לחיבור עמוק וקרוב בין בני המשפחה ולילדים בטוחים בעצמם שרוכשים מיומנויות נפלאות לעולם שבו הם חיים.

את סוג התקשורת הזה אני מעבירה להורים שמגיעים אלי לייעוץ ולא מפסיקה להתרגש מהשינויים שמתרחשים בביתם עם הילדים שלהם ולעיתים קרובות גם עם בני הזוג ועם ההורים המבוגרים שלהם.

 

עצה מס' 13

"היו עקביים. חוסר עקביות מבלבל אותי ומערער את בטחוני בכם".

אחד הצרכים הכי בסיסיים של ילדים (וגם של מבוגרים) בעולם היא תחושת ביטחון. הם נולדים לתוך עולם לא מובן וזקוקים לנו שנעזור להם להבין איך הוא עובד ומה הכללים שלו.

זהו בעצם אחד התפקידים העיקריים שלנו כהורים.

וככה הם לומדים בעזרתנו על העולם: מה חשוב, מה מותר (ומה לא), מה נכון וטוב ואיך מתנהלים בתוך כל זה. את רוב המידע הם מקבלים בדרך של התבוננות (בעיקר בנו ההורים), חיקוי, ניסוי ותעייה. כשאנחנו מעבירים להם מסרים עקביים וברורים (גם במעשינו והתנהגותנו ולא רק במילים שאנחנו אומרים), הם יכולים להתקדם בתהליך הלמידה וההבנה וכך גם לחזק את תחושת הביטחון שלהם.

ויש עוד סיבה לחשיבות של העקביות: אם ברור לכם אילו ערכים חשוב לכם להנחיל לילדים שלכם, אתם ודאי מבינים שתוכלו להשפיע רק אם תהוו דוגמה לאותם ערכים בעצמכם ותשדרו מסר מתמשך ועקבי. לדוגמה: כדי לחנך לאמירת אמת, חשוב לא לשקר בעצמנו להגיב באופן חד משמעי לשקרים; גם חינוך לאי אלימות לא יכול להתבצע בבית בו נוקטים במכות, גידופים וצעקות וכן הלאה.

ולבסוף, כדי להיות עקביים נדרשת בעיקר מודעות. ראשית לגבי סט הערכים שחשובים לנו כהורים ובני אדם, ואז בהבנת המשמעות של המסרים שאנחנו מעבירים במילים ובמעשים.

 

עצה מס' 14 

"השיבו ברצינות לכל שאלותי, אחרת אפסיק לשאול אתכם ואחפש את התשובות במקום אחר"

לילדים בכל גיל יש המון שאלות – זו דרכם ללמוד על העולם המורכב שלנו.

שימו לב: כשהם שואלים אותנו, הם לומדים לא רק מהתשובה שלנו, אלא גם משפת הגוף ומהדרך שבה ענינו, או אולי התחמקנו מלענות.

יש נושאים שמביך או מפחיד אותנו לדבר (או אפילו לחשוב) עליהם, בהקשר של הילדים שלנו: אינטימיות, יחסי מין, סמים, אלכוהול, דימוי גוף ועוד. העניין הוא שאם נתחמק מלדבר על הנושאים האלו, הילדים שלנו לא יישארו התינוקות התמימים שהיינו רוצים לפעמים שיהיו. הם יצטרכו לחפש את התשובות במקומות אחרים, כמו האינטרנט או חברים בני גילם, ויש סיכוי די גבוה שהתשובות שיקבלו שם יהיו מעוותות, שגויות, מפחידות או מזיקות ולא תואמות לגילם וליכולת ההבנה שלהם.

לכן, עם כל המבוכה, הקושי והחשש, חשוב שתדברו איתם גם על הנושאים האלו, ולפני שתדברו – חשבו היטב על המסר שאתם הולכים להעביר להם.

רוצים דוגמאות?

אלכוהול – אם תאסרו עליהם, האם זה אומר שלא ינסו כלל? כנראה שלא. מה שכן, ייתכן שהם ישתו עם חברים באיזו גינה ציבורית, בלי להבין כיצד משפיע האלכוהול על הגוף וההתנהגות, מהי שכרות, איך להיזהר או להימנע ממנה ומה לעשות במקרה שהם או חבריהם שתו עד אובדן הכרה. אותו הדבר לגבי סוגי הסמים השונים (שזמינים להם הרבה יותר משהייתם רוצים להאמין).

יחסי מין – הם צופים בפורנו (לא בבית שלכם חלילה! אצל ילדים אחרים כמובן…), מדברים על מין ומקבלים מושגים מעוותים לחלוטין שיכולים להשפיע על ההתנהלות וראיית העולם שלהם. איך הם יוכלו לדעת שמה שהם רואים באתרים או שומעים מחברים לא באמת מהווה דוגמה להתנהלות מינית בריאה, מוסרית ומהנה? מי יספר להם שהם גם לא אמורים להיראות כמו כוכבי פורנו או לעשות את הדברים כפי שהם עושים? מי ידבר איתם על הקשבה לבן/בת הזוג, הסכמה, רצון והנאה הדדית וכמובן על אמצעי מניעה, מחלות וסכנות נוספות?

לסיכום, אם הילד המתבגר שלכם שואל אתכם שאלות – זכיתם! התייחסו לכך כאל מתנה יקרה והשקיעו זמן ומחשבה במענה. אם הפסיק לשאול, חפשו הזדמנויות ודרכים לשוחח על הנושאים שמעסיקים אותו והיו מעורבים בעולמו.

כמו כן, דאגו לשמור על ערוץ פתוח לתקשורת בכל נושא, כולל נושאים מביכים או מפחידים, והימנעו מטבואים ומשיפוטיות. הפחדות, שתיקות, שיפוטיות וביקורת הם גורמים מרחיקים ומשבשי תקשורת  בין הורים למתבגרים.

הנגישות הרבה של הילדים למידע ברשת ובאמצעי התקשורת, לא מבטלת את הצורך שלהם בתיווך ובהדרכה שלנו, אלא להיפך. חשוב שנציע להם את עצמנו כגורם משמעותי, קשוב, מבין ומדריך, ולא ננטוש אותם להתמודד לבדם, ללא כלים ויכולת. כך גם נעצים את ההיכרות שלנו עם עולמם ונהיה שם עבורם כשיזדקקו לעזרה או עצה.

 

עצה מס' 15 

"אל תאמרו שפחדיי טיפשיים. עבורי הם ממשיים מאד ולכם היכולת להשפיע על ביטחוני העצמי"

בגיל צעיר ילדים מפחדים מכל מיני דברים: ממפלצות שמסתתרות מתחת למיטה, מחושך, מכלבים. זהו פחד אמיתי מאד, גם אם מזווית הראייה שלנו הוא דמיוני או חסר משמעות.

כשהילדים מתבגרים הפחדים שמטרידים אותם עשויים להשתנות, אך נשארים קיומיים: איך אחרים רואים אותי? האם אני שייך/ת? האם אצליח לגבש זהות ייחודית? מה חושבים עלי?

כאשר אדם פוחד ממשהו, הדרך להתגבר על הפחד עוברת לרוב בהעצמה ובוודאות: אתה פוחד מהחושך? הנה לך פנס, אתה יכול להדליק אותו, להאיר על הגוש השחור והמפחיד ולגלות שזו בסך הכל כרית. כך גם קיבלת לרשותך כלי אפקטיבי ויעיל, וגם עשית בו שימוש שיחזיר לך את הביטחון והרוגע.

אבל לפעמים, אנחנו ההורים כל כך רוצים לעזור, שבמקום לסייע ברכישת כלים להתמודדות עם הפחד, אנחנו מתאמצים להקטין או להעלים את הפחד על ידי הגחכה (מלשון גיחוך) או הכחשה שלו. כיוון שהפחד מאד מוחשי מבחינתם, הדרך הזאת לא רק לא יעילה, אלא אפילו מזיקה.

אם נזלזל, נצחק או נתעלם מהפחד, זה רק עלול להעצים את תחושת הקושי, הבדידות וחסר היכולת.

אל תתכחשו למה שמפחיד אותם. חזקו את הילדים ותנו להם כלים להתמודדות עם הפחדים שלהם. תנו להם "פנס" והראו להם את הכוחות שלהם. למדו אותם לראות את הנושא מזוויות נוספות ועזרו להם לרכוש מיומנויות להתמודדות עם הפחדים והקשיים שלהם.

 

והנה העצה ה – 16 והאחרונה (בינתיים…)

"אל תתחזו לאנשים מושלמים, או שאינם יכולים לטעות. זה יגרום לי להלם כשאגלה שאינכם כאלה"

כשאנחנו הופכים להורים, רובנו מאמצים אוטומטית את תפקיד המחנך היודע כל.

העניין הוא שאנחנו לא באמת יודעים הכל (לפעמים אפילו לא את הרוב), אבל מצד אחד "התפקיד מחייב", ומהצד השני, אנחנו מדמיינים שזה נותן לילדים שלנו תחושת ביטחון ומשהו להיאחז בו. בפועל, גם אם לא נודה בכך, אנחנו נאחזים בתפקיד הזה בעיקר בשביל תחושת הביטחון שלנו כהורים.

אני פוגשת הורים רבים שפועלים מתוך תחושת שליחות עמוקה, שנובעת לרוב מחוויות הילדות שלהם, מהכאבים שהם נושאים משם, ומרצון להעניק לילדים חוויה שונה לגמרי וטובה הרבה יותר. הבעיה היא שמרוב היצמדות לדימוי ה"יודע כל" שלהם, איפשהו בדרך הם מאבדים במידה מסוימת קשר עם הילדים והצרכים האמתיים שלהם.

במצבים כאלה אנחנו בודקים מחדש את הצרכים האמתיים של הילדים באמצעות תרגול בהקשבה ושאילת שאלות. לא פשוט לעשות את זה אחרי שנים של דבקות באמונה שאנחנו מכירים את הילדים שלנו באופן מושלם ויודעים בדיוק מה הם צריכים.

בהורות (ובחיים בכלל), היכולת לבחון מחדש עובדות מוחלטות, מאפשרת לנו לגלות עולמות חדשים ולא ידועים, לצמוח ולהתפתח. הילדים שלנו גדלים כל הזמן ומשתנים מאד, והדרך היחידה להכיר אותם לעומק ולהבין את הצרכים האמתיים שלהם עוברת בהקשבה אמתית, ביצירת תקשורת קרובה, כנה ופתוחה ובמוכנות ללמוד מהם ולא רק ללמד אותם.

דילוג לתוכן