ילדי הסנדוויץ'
ילדי הסנדוויץ

לכבוד יום ילדי הסנדוויץ' שחל היום, נזכרתי בסיפור שכתבתי בהיותי נערה צעירה.
אולי חשבתי שאם אכתוב על משפחה שחיה בסין, אף אחד לא ירגיש שאני מתארת בפרטי פרטים את הדברים שמטרידים אותי בחיי שלי, כילדת סנדוויץ' רגישה במיוחד.
את הקושי מול האח הבכור המתבגר, המרוחק, שתמיד הושוויתי אליו, את הקנאה באחותי הקטנה שחיה בעולם של בעלי חיים וחלומות ופונקה על ידי כולנו ואת היחסים המורכבים עם ההורים בגיל ההתבגרות.

כשאני קוראת אותו היום, אני מוצאת בסיפור המון דפוסים שעולים כמעט כל יום בקליניקה שלי, מפי ההורים שבהם אני מטפלת. יהיה מעניין מאד לשמוע מכם הקוראים, איך זה נוגע בחוויות שלכם מהילדות או מההורות היום. והנה הסיפור בדיוק כמו שנכתב לפני כמעט 40 שנה:

(בתמונה – דף מתוך עלון בית הספר התיכון, עם הסיפור שלי (שהוקלד במכונת כתיבה). גם האיורים הם פרי עטי).

 

אגדת עם סינית

הרחק הרחק בארץ סין הרחוקה, חיה לה משפחה סינית רגילה, כמו כל המשפחות שחיו בארץ סין:
אבא סיני, אמא סינית, ולהם שלושה ילדים סינים.

הגדול מכולם היה הגדול, הקטן מכולם היה הקטן והאמצעית מכולם הייתה האמצעית.

היו להם גם נמר קטן, דובון וגוזל של תוכי.

כולם חיו בכפר קטן ויפה שקראו לו קומונה.

כשבנם הגדול הגיע לבית הספר התיכון (כן, גם בסין לומדים בבית ספר), היה הולך יום יום לכפר השכן ללמוד שם.

לאט-לאט התחילו כולם להרגיש שהוא עצמאי וגדול ולא צריך אף אחד. לא את ההורים שלו, לא את המורים… אף אחד.

ואז הסיני הגדול מצא לו סינית עם צמה ארוכה ונעליים קטנות. הם היו שמחים מאד.

השנים עברו, גם הסינית האמצעית התחילה ללכת יום יום לכפר השכן כדי ללמוד שם.

וכך היו מתנהלים חייהם: אבא סיני עבד, אמא סינית עבדה, הבן הסיני הגדול למד בכפר השכן והיה בא לפעמים הביתה.

הבת הסינית האמצעית למדה בכפר השכן והייתה באה הביתה, והבן הסיני הקטן גידל את הנמר הקטן, הדובון והגוזל של התוכי, ולפעמים גם האכיל אותם.

האבא הסיני והאמא הסינית היו הורים מאד חכמים ומאד מבינים בחינוך. הם ידעו בדיוק איך צריך לגדל ילדים ולכן גידלו להם ילדים מאד נבונים.

זאת הייתה משפחה מיוחדת במינה (כמו כל המשפחות).

 

יום אחד הסיני הגדול בא הביתה בפנים זעופות.

ההורים הסינים נבהלו ומיד ניסו לעזור לבנם הסיני הגדול. אבא סיני ניגש אליו ושאל: "בן סיני גדול, מה קרה לך?".

בן סיני גדול הביט בו בפנים זעופות (אמא סינית אפילו ראתה הבעת בוז על פניו) ושתק.

אבא סיני ניסה שנית: "בן סיני גדול, יש משהו שאני יכול לעשות כדי שלא תהיה זועף?"

בן סיני גדול הביט בו שוב בפנים זועפות (עכשיו גם אבא סיני יכול היה לראות הבעה נוספת על פניו, אבל הוא לא ידע של מה) ושתק.

אז נגשה אליו אמא סינית האוהבת והמבינה ואמרה: "בן, אנחנו מבינים שאתה בגיל הקשה שבספרים קוראים לו גיל ההתבגרות והיינו מאד רוצים לעזור לך אם אפשר".

הבן הסיני הגדול פשוט קם והלך. זה היה מעשה מאד מכוער, ובכל סין לא נשמע דבר כזה, אבל ההורים שלו בלעו בשקט את כאבם ולא הלכו לספר את זה בכפר הקטן והיפה שקוראים לו קומונה.

הם החליטו שזה יעבור לו, אבל זה לא עבר, ומאז תמיד כשהיו שואלים את בן סיני גדול מה שלומו – הבת הסינית האמצעית הייתה עונה: טוב תודה", וכשהיו שואלים אותם אילו דברים מעניינים עשו בבית הספר, הייתה הבת הסינית האמצעית מספרת להם.

כך זה נמשך זמן רב, עד שיום אחד גם הבת הסינית האמצעית הגיעה לגיל ההתבגרות, ומשום מה, האבא הסיני והאמא הסינית החכמים והמבינים לא שמו לב לכך. הם לא הבינו למה פתאום היא כבר לא מספרת להם מה עשה בן-סיני-גדול בבית הספר ולמה היא לא מספרת להם מה היא עשתה בבית הספר.

לפעמים היא הייתה מבקשת שיפסיקו לנדנד לה, לפעמים היא הייתה צועקת שיפסיקו לנדנד לה, אבל אמא סינית ואבא סיני תמיד ידעו שהבת שלהם היא בת סינית נהדרת, והיא גם קרובה אליהם מאד וזקוקה להם מאד, אז הם לא הפסיקו לנדנד לה.

אפילו כשאנשים אחרים סיפרו להם שבגיל הזה הילדים הסינים לא רוצים שההורים שלהם יהיו קרובים אליהם כל כך, הם חייכו לעצמם, כי הם ידעו שאצלם זה לא ככה והבת הסינית האמצעית שלהם היא בת מיוחדת, שאוהבת אותם מאד וזקוקה להם מאד.

והבן הסיני הקטן גידל לו את הנמר הקטן, הדובון והגוזל של התוכי, ולפעמים אפילו האכיל אותם…

 

דילוג לתוכן