מה גורם להורים מודעים, קשובים וטובים, להשפיע על ילדיהם להיות דווקא חסרי אחריות, עצמאות ובגרות, למרות כל הכוונות הטובות והמאמצים.

יום הכיפורים מתקרב, ואיתו גם נושא הסליחה. בהורות זה נושא חשוב ורלוונטי לאורך כל השנה. אומרים שכשילד נולד, נולדים יחד איתו גם רגשות האשמה ההוריים.

אני לא מקנאה בשנה החדשה שמגיעה, מחכים לה אתגרים לא פשוטים, וגם לנו… הלוואי שנעבור משנה של מלחמה, מתח, כאב וקושי, לשנה של שלום, בנייה,

אחד הציטוטים הידועים של אלברט איינשטיין הוא: "אי שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". זה אכן נכון שלחזור על אותה פעולה

בתור אלרגית אני מרגישה בבירור שהאביב כבר כאן. אני כבר יודעת שכשהיתושים הגדולים ההם מופיעים (הם נקראים טיפולות ולמרות מראם המאיים אינם מזיקים ואינם עוקצים),

מזה חודש שכולנו מתמודדים עם חרדה, כאב ודאגה, לצד אזעקות, חוסר ודאות והצפה של מידע מסוגים שונים, חלקו קשה, לעיתים מניפולטיבי ומבלבל. זוהי מציאות לא

"הוא עושה לי דווקא!" "היא נהנית לראות אותי משתגעת מכעס." "אני אראה לו מה זה: אין טלויזיה יומיים!" "היא חושבת שהיא יודעת הכל ואנחנו כלום."

אני רואה אותם כל הזמן, בכל מקום. את "פותרי הבעיות". אפשר לזהות אותם בקלות – לפי המבט הדואג בעיניים, האכפתיות. לרוב הם נראים מותשים ומתוסכלים.

שמעתם פעם על מלכודת הקופים? ציידי הקופים מקבעים אגוז קוקוס גדול לגזע עץ ועושים בו חור קטן, בגודל כף יד של קוף. לתוך הקוקוס הם

הידעתם? היום (1/3/2022) הוא יום המחמאות העולמי אני חושבת שהדרך הכי טובה לציין מועד חשוב שכזה היא להזכיר לכם ההורים כמה חשוב לחזק ולהעצים את

"לפעמים אני ממש נעלבת ממנה" "זה גרם לי להרגיש כמו נערה שזרקו אותה. כאילו הוא כבר לא אוהב אותי יותר" "אני מוצאת את עצמי נכנסת אתו

ההורים של דנה מתלוננים שבתם חסרת אחריות ולא עצמאית: "הכל צריך להגיד ולהזכיר לה, אחרת היא לא עושה כלום. אם לא נעיר אותה בבוקר, היא

השאלה הזאת העסיקה אותי מאד כבר כשראיתי לראשונה את שני הפסים בבדיקת ההיריון הביתית. בילדותי הייתי ילדה לא מקובלת וזה השפיע עמוקות על הדימוי העצמי

כשהיינו ילדים ההורים היו אומרים לנו "ואם כולם יקפצו מהגג, גם אתם תקפצו"? תמיד הרגשתי שיש במשפט הזה משהו מטעה. המסר הזה מרגיש מאד נכון

שיחה אופיינית בין הורה למתבגר: אבא: "נועם, למה הפסקת ללכת לחוג כדורגל?" נועם: "כי לא בא לי". אבא (נעלב קצת מטון התשובה ויורה חזרה): "נו

"אז בעצם את אומרת שאני צריכה להיות יותר נוקשה עם הילדה שלי?" בהתחלה הופתעתי, כי זה היה רחוק מאד ממה שאמרתי לאמא שישבה מולי בהדרכת

נעמי הודיעה לי היום שהיא מרימה ידיים: הילדים ישנים עד אחר הצהרים, מסתובבים בבית כמו זומבים והמילים היחידות שהיא שומעת מהם הן "אוכל", "יוצא", "חברים"

שמתם לב שיש לנו מין נטייה שכזו להתרכז דווקא בדברים שפחות מקדמים אותנו? אנחנו פוחדים ליפול – ומסתכלים דווקא לתהום, במקום להביט אל עבר המקום

לכבוד יום ילדי הסנדוויץ' שחל היום, נזכרתי בסיפור שכתבתי בהיותי נערה צעירה. אולי חשבתי שאם אכתוב על משפחה שחיה בסין, אף אחד לא ירגיש שאני

"היא רק בת 14 ומתלבשת כל כך חשוף ופרובוקטיבי. אני מפחד שיפגעו בה" "הוא אוכל כל היום רק ג'אנק, בלי אף ארוחה מסודרת, בלי ירקות

נו, כאילו שהם לא היו בבית כל תקופת הקורונה, ובחופש הגדול הקודם ובשאר החופשים שהיו… מצד אחד – אנחנו כבר מיומנים ומתורגלים. מצד שני –

היא סיפרה לי שהיא לא מצליחה לשוחח עם בתה הגדולה שיחות של ממש. "עם שתי הקטנות זה אחרת לגמרי. הן באות, יושבות על ברכי ומתחרות

אילו הורים חלמתם להיות לפני שנולדו לכם ילדים? עד כמה החלום שהיה לכם דומה להורות שיש לכם היום? בסרט "סיפור אחר" של אבי נשר אומר

והנה החלק האחרון של העצות החכמות שכתבה אמי ז"ל (מודגשות בכתום), אליהן צירפתי הערות, הסברים, הנחיות וטיפים משלי, בשבילכם ההורים.   עצה מס' 7 מתוך

ממשיכה לשתף בעצות שכתבה אמי, אשת החינוך, בצירוף ההרחבה וההסברים שלי, על פי הדרך המקצועית שלי: עצה רביעית מתוך "בלדה להורה הנבוך":"אל תתקן אותי בנוכחות

ועכשיו אני הולכת לחלוק אותו איתכם. בארגז ישן שהבאתי מבית הורי, מצאתי רשימה של 18 עצות חכמות ומדויקות להורים, אותן כתבה בכתב ידה היפה אמי